מהניסויים הראשונים שהסתיימו בהיוולדה של קמרה אובסקורה במאה השמונה-עשרה נפתח עידן תרבותי ויצירתי חדש בעולמנו. ערכה הנדיר של אותה קופסה ובה חריר ליניקת אור שקול לאחד משלבי ההתפתחות החשובים ביותר בהתפתחותו האינטלקטואלית של היצור המכונה אדם. בואה של המצלמה לעולמנו הוא תהליך שנחשב בצדק למהפכה כבירה לא רק בטכנולוגיה המדהימה שהיא מעמידה לרשותו של האדם בכדי לתעד את עצמו ואת עולמו, אלא גם מבחינת קידום מדעים שונים ובולטת בהם הרפואה ומחוזות חשובים אחרים. בלי המצלמה גם לא היינו מגיעים למחשב האישי ומי ישער את העתיד עוד להתרחש כתוצאה מהיוולדה של אותה קופסה פשוטה ובה נקב אור זעיר.

גם כיום אנחנו חיים בתקופה בה המצלמה עברה ועוברת מול עינינו שלבי התפתחות מדהימים כמעשה-קסמים מופלאים. בימינו מתקיימת מהפכה נוספת בתולדות הצילום והיא המעבר משימוש במצלמה הקלאסית לזו המייצגת את העתיד, הפועלת בשיטה הדיגיטלית והופכת את המחשב למעבדה גראפית אישית שונה לחלוטין מקודמתה, כזו שמרחיבה פי כמה וכמה את מניפת האפשרויות היצירתיות, חוצה גבולות של דמיון, מרקיעה לספרות חדשות. ככל שתכונות המצלמה מעניקות לה טווח הולך וגדל מבחינת אפשרויות שימוש חדשות הן בידי המשתמש הרגיל והן בידי הצלם האמן, ניתן לומר בוודאות שעולמנו מתעשר מיום ליום הודות לחילופי הדורות האלה.

הפעם נתמקד במבוא-ברכה זה המופנה למשתתפי התערוכה בעיקר בבחינת מעשה התיעוד של ההווה.  הצלמים שלפנינו יוצרים בעצם רובד תיעודי חדש של הנעשה סביבם, שכן זו אחת ממטרות הצילום העיקריות. הצלמים העולים מפליאים להוסיף משלהם למה שצברנו הודות לצלמינו בדורות הקודמים. אי-אפשר שלא להשתאות למראה התצלומים המעולים של הצלמים האלה שנבחרו ובחרו להשתתף בפסטיבל האמנותי השני של צלמים מקרב העולים שהגיעו לארץ. לפתע נראית ישראל בעיניים אחרות, רעננות וסקרניות, חושפות דקויות שאנו הוותיקים נעשינו מכבר כאטומים להן. דומה וכל אחד מכיר את האמרה השחוקה שנשארה קולעת, "אורח לרגע רואה כל פגע". ואילו כאן לפנינו כמו חושפת עין המשתתפים משיחות מכחול וצורות עלומות שרק עינים נלהבות מאתרות אותן, כמו מתרשמים בעליהן מקיומם יותר מבעלי עין מקומית ומנוסה.

אין חולק על-כך שארץ כשלנו הנתונה בלא הפוגה בהתמודדות בקצב אירועים קשים ומסוכנים, בצד רגעי התעלות, היא זירה מרתקת שאין כמותה מטבעה למרות זאת – ואולי בגלל זאת – המאפשרת לכל בעל כישרון לצוד בעין מצלמתו את המיוחד שבה. אך לשם כך אנחנו זקוקים לאנשים שראייתם לא נעשתה מיוגעת ומותשת מהמראות השונים המתחלפים כפריימים חפוזים של סרט-נע, כאלה שלפעמים גם משנים טבעו של אדם ואופיו של טבע. מכבר היינו זקוקים לצלמים רגישים ומוכשרים שינערו מעלינו את האבק המצטבר בדרך-טבע גם בעת סופות. כאלה ניתן היה למצוא בעיקר בקרב העולים זה מקרוב באו, אך כבר החלו להבין את משמעויות האווירה המקומית ואף ללמוד איך לפרשן, איש בדרכו ובמצלמתו. את אלה אנחנו מוצאים כבעלי ראייה צלולה בקרב חבורת הצלמים האמנים, כארבעים במספר, המשתתפים בתערוכה זו, ואף מצליחים לקיים בינם לבין עצמם דיאלוג מפרה ומסקרן, בעל איכויות אמנותיות מובהקות.

מכבר נעשינו כמעט מנוכרים בארצנו לנופו של אדם לנופו של טבע עד שבאו אמנים אלה, יוצרים-צלמים מחוננים ומבורכים, להזכירנו את שהתחיל לחמוק מאתנו, להחזיר לנו נשכחות ולא רק בצבע או בצורה, אלא גם מבחינות בסיסיות של קומפוזיציה מעשירה, זווית התבוננות מקורית, והתייחסות מרתקת למתחים שבין אור וצל, בהבדלים שבין צבע לצבע שהם חדים אצלנו עד לדורסנות מכאיבת-עין, ואף קולטת התייחסויות עדינות ורגישות שבין אדם לאדם וביניהם לסביבתם. התערוכה הזאת "ישראל בעין חדשה", או כפי שהיא מוצהרת כ"פסטיבל הצילום האמנותי השני של צלמים-עולים", מנסחת היטב את כוונותיה בידי יוזמיה והעומד בראשם אמן הצילום ליאוניד פדרול, שידעו לסנן ולגבש תערוכה מרשימה באיכויותיה ובכך לחבק בצדק בברכה חמה את היוצרים החדשים בקרבנו שחשובים לנו בעצם היותם לחלק מאתנו, אך בעיקר חשיבותם ניכרת בתרומתם האמנותית המעשירה את שפתנו הצילומית.